יחסו של דרידה כלפי השפה הוא בעל קווים משיקים ליחס הקואן לשפה. לפיו, השפה מאופיינת, באופן ברור ובלתי ניתן להכחשה, באי-יציבות ובאי-בהירות בנוגע למשמעותה. בגלל אי יציבות ואי בהירות אלה, שום שיטת ניתוח, כגון פילוסופיה או ביקורת, אינה יכולה לטעון לסמכות בנוגע להבנתה. על כן הבנה או פרשנות היא פעולה חופשית, הדומה למשחק (כמו המשחק המילולי-ההיתולי של ג'ושו) יותר מאשר לניתוח ביקורתי, כפי שאנו מבינים בדרך כלל את המונח (Derrida, 1974).

 

הקואנים של הזן (או חידות הזן) מלאים ב"מלכודות שפתיות"; מטרתן לאמן את התודעה להימנע מהן. הקואן הוא פרדוקס. הוא קורא תיגר על ההיגיון הרגיל שלנו. הוא נועד להרוס את הרגלי המחשבה המסתירים מאיתנו, כך טוען הזן, את טבענו האמיתי. כך מוציא הקואן מן הכוח אל הפועל את האינטואיציה היצירתית שלנו ומשחרר אותנו מהמושגים המוטעים שלוכדים אותנו בעולם של ההיגיון ושל השכל, שהוא מבחינת הזן עולם רווי סבל (רז, 1995). לכן אף שרוב הסיפורים והחידות ייראו לקורא חסרי שחר וחסרי טעם, מטרתם צלולה וברורה.

 

 

לחצו למעבר למאמר: