שלום

"בגרות של גבר היא גילוי מחדש את הרצינות שבה היה משחק כילד"
(ניטשה, 1886, מעבר לטוב ולרע)

​

החיבור שלי למשחק התחיל כמו אצל רובנו: במשחק תפקידים כילד צעיר. בשנות ה-80, בזמן המשבר הכלכלי הגדול בישראל, כשהייתי בן תשע, עברתי עם משפחתי לבניין חדש בעיר חדשה. כמו אנשי עסקים רבים אחרים באותה תקופה, הקבלן של הבניין הכריז על פשיטת רגל במהלך הבנייה. הקומות הראשונות של המבנה נותרו שלדיות והמבנה נשאר כאתר בנייה על אף שכבר עברנו לגור בו. לבנים פזורות, לוחות, תלוליות של חול ים, חצאי קירות, חפצים אישיים נטושים של פועלי בניין ושפע של חומרי בנייה היו חלק מהנוף המקומי. אתר הבנייה הנטוש הזה היווה עבורנו, ילדי השכונה, קרקע פורייה ומלאת הרפתקאות. ילדותי מלאה בזיכרונות קסומים מהתקופה ההיא שבה היינו מתפצלים למחנות אבירים, מתבצרים בכוכי המבנה, בונים מבצרים מאובזרים מחומרי הבניין הרבים, מתלבשים בבגדי הפועלים שהתפוגגו ויוצאים למשימות כמו לכבוש את הטירה בקומה הבאה למעלה. אין לי מילים לתאר את תחושת השמחה המשכרת והסיפוק שהשתלטו עליי אחרי כל הרפתקה כזו. גם היום, כאבא, כשאני הולך עם ילדיי ורואה בית בבניה, אני מזמין אותם להיכנס לסייר במבוך החדרים ולהרגיש את הדמיון שלי ממריא מעצמו ללא שליטה.