חזרתי הביתה עם תחושת טעינה, ואז המציאות התנפלה עליי — עניינים בבית, לחץ גדול בעבודה ופגישות חשובות. ניסיתי להגיד לעצמי “את לא במבחן”, אבל כלום לא עזר.
בדרך לפגישה פתאום נפל לי האסימון: אם תמר לא מצליחה להירגע, אפשר לשלוח לשם מישהי אחרת. בניתי דמות, נכנסתי אליה, ונפרדתי מתמר בכניסה לארגון. מישהי אחרת נכנסה. היו פגישות מעולות.

הרגשתי נביטה של תהליך - איכויות וחוויות מרעננות, (שונות מלשבת מול מטפל). עם פוטנציאל להתפתחות ולהתבוננות. התהליך מסקרן אותי, ואני שמח לקראתו. תודה לך על הסבלנות והתמיכה.

בהתחלה הרגשתי שאני מבינה ולא מבינה, מסכימה ולא מסכימה. במהלך המשחק היה בי בלבול ומבוכה, אבל בחרתי להמשיך יחד עם זה.למחרת בבוקר הבנתי עד כמה אני מצמצמת את עצמי ביום יום לדמות שאני חושבת שאני צריכה להיות. אולי בחיים עצמם אנחנו משחקים דמות שאנחנו חושבים שהיא אנחנו - והדמות הזאת כבר לא תמיד משרתת אותי.