קורס שנתי בלִילַה שונה באיכויותיו ובהתמסרות שהוא מבקש. מי שיסכים להיכנס להרפתקה הזו עשוי לא רק להרוויח את עצמו, אלא גם לקבל הבנה וכלים מעשיים לעבודה תהליכית בתחום החינוך, הטיפול ועוד.
פיתחת מודל נהדר וראוי.

אני לוקחת מהקורס את האפשרות לאתר את הרצף שעליו נמצא המטופל ולהתבונן באופן שבו הוא נע על גביו. צורת התבוננות כזו מאפשרת למטופל להתנהל על פי מה שמתאים לו: המטפל לא מציב מטרה חיצונית, אלא יוצר מסגרת שמאפשרת למטופל לנוע על פי הרצף שלו.

תפקיד המטפל בשיטת לילה הוא ליצור מסגרת מאפשרת, ופחות להתערב ולנסות “להציל” את המטופל. הגישה הזו משחררת את המטפל מן העיסוק במה לעשות, ומחזירה אותו לאפשר ולהכיל. המשחק הדמיוני יוצר אצל המטופל והמטפל הרחקה, ומאפשר התנהלות חופשית יותר.

בתחילת הקורס חוויתי התנגדות גדולה ולא הבנתי איך משחק דמיוני בגילדות יתרום לי לטיפולים שלי. במהלך ההשתלמות התחברתי יותר ויותר למשחק הדמיוני והבנתי שהעקרונות של השיטה מאוד מדברים אליי

ההתנסות החווייתית בהשתלמות הייתה עוצמתית עבורי ועזרה לי להבין את האיכויות המרפאות שיש ללילה להציע.

בתחילת התהליך הגעתי למפגשים נבוכה וחשדנית. בהדרגה אפשרתי לעצמי לשקוע במשחק. אז גם הבנתי עד כמה בחירת הייצגן שלי, שלכאורה הייתה מקרית, הגיעה ממעמקי התודעה והנפש. הרגשתי שהייצגן שלי רוקם עור וגידים ונקשרתי אליו יותר ויותר ממפגש למפגש.

התהליך הקבוצתי היה מעניין. בדיעבד התברר לי שהייצגן שלי בוחר באותם דפוסי התקשרות שמוכרים לי מעצמי.

תודה על ההזדמנות ועל הזכות להכיר את עצמי עוד קצת וללמוד דרכים נוספות לעבודה רגשית במרחב בטוח ומוגן עם מטופליי.

תוך כדי למידה על ויניקוט, נזכרתי בעיירה ובחוויה שעברתי בלִילַה. המשחק כביטוי של העצמי האמיתי, האפשרות להתקרב ליצירתיות ולספונטניות, והיציאה מהכבלים של העצמי הכוזב — כל זה התחבר לי מאוד לחוויה.
כמה אפשרויות ריפוי גלומות במשחקיות וביכולת שלנו להשתמש בדמיון. יצא לי לחוות חלק מהריטריט, וזה כלי מאוד חזק ומשמעותי.

המפגש עם שיטת לילה היה חוויה ראשונית עבורי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה השתתפתי במשחק מתמשך כזה. מצאתי שהמודל מאוד מעניין: להיות דמות אחרת ועדיין אתה, להתבונן בתהליך האישי והקבוצתי, ולהכיר את עצמך דרך משחק דמיון ותפקידים.

בתחילה המשחק עורר בי התנגדות וחשדנות, אך החלטתי לשחרר וניסיתי להתמסר. יכולתי לראות איך הכניסה לדמות הופכת לחיה וממשית, עם התפתחות משל עצמה. התהליך היה מרתק.

הדבר המשמעותי שאני לוקחת מהלילה זה את החשיבות של להיות במשחק, לפנות זמן ומרחב למשחק, לסגת מהצורך לדעת, לפרש ולהכניס למסגרת- ופשוט לתת מקום לתהליך הפנימי במשחק. לקחתי גם זווית נוספת של התבוננות לפי רצפים, שהעמיקה לי את החשיבה והראייה הטיפולית.

ההתבוננות בגישה שמשחק הוא המרפא, ותפקידנו לתת מקום לריפוי, נוטעת בי אופטימיות לגבי התהליך הטיפולי ולגבי הכוח של הלקוח לרפא את עצמו.

הקורס היה מיוחד מאוד ומפתיע. בהחלט לא מה שציפיתי, אך היה מעניין מאוד וחוויה מיוחדת. המשחק בחצר תחילה הביך אותי, ולא תמיד התחשק לי לשחק, אך במהלך המשחק רוב הזמן צחקתי הרבה ונהניתי. בעיקר היה כיף כשהצלחתי באמת לשחק מבלי לתת פרשנות.

השיטה עצמה מעניינת מאוד. אהבתי את הרעיון של הרצפים שכולנו באמת מתנהלים בהם, ואת ההכרה בהם כדרך לחיות איתם בשלום - לא לנסות להעלים את הסימפטומים. אני חושבת שנכון במקרים רבים לאפשר לאדם להיות מי שהוא, ולצמוח מהמקום שהוא מביא עמו, מבלי לנסות להתאים אותו לחברה ולמערכת.

אני מאמינה שקבלה של המטופל כפי שהוא, והעברת התחושה שסומכים עליו ונותנים לו להיות מי שהוא מבלי לנסות לתקן אותו, מאפשרות צמיחה.

בהשתלמות זו הבנתי שלפעמים “פחות זה יותר”: צריך פשוט לאפשר את המרחב הטיפולי המרפא, בלי להתערב ובלי לעשות הרבה; לתת למטופל להוביל בדרכו, ורק להיות שם - ללוות ולתת לו תחושה שרואים ומקבלים אותו.

נחשפתי למודל לִילַה בהשתלמות לפני כמה שנים, והרשמים מאותה התנסות מלווים אותי עד היום. גם אם בהתחלה הייתי מעט חשדנית ומסויגת, מהר מאוד שקעתי במשחק, התמסרתי לתהליך, נקשרתי לייצוג שבחרתי ולחברות הגילדה האחרות.
כביבליותרפיסטית, הוקסמתי מסיפור העיירה שנבנה והתפתח ממפגש למפגש, ומהאיכויות המרפאות של המשחק עצמו, של המשחק ההשלכתי ושל ההרחקה.

​

על אף שבהכשרתי הבסיסית אני מטפלת דינמית, כיום אני מגדירה את עצמי כמטפלת אינטגרטיבית ונעזרת לא מעט גם בכלים קוגניטיביים־התנהגותיים ואחרים.
המפגש עם לִילַה החזיר אותי להבנה עמוקה שאפשר, גם בתוך מערכת החינוך, לקדם תהליכים דינמיים. אפשר ואף רצוי לסמוך על התהליך ולאפשר למטופל למצוא את הדרך שלו.

הגישה שהוצעה בקורס, שלפיה יש ערך תרפויטי עמוק במשחק חופשי, ושהקבוצה או הפרט נושאים בתוכם את היכולת לריפוי עצמי - היא גישה שאני מאוד מתחברת אליה ופועלת לאורה. תפקיד המטפל הוא בעיקר להיות קשוב, תומך ומאפשר. אהבתי מאוד את האבחנה שהטיפול לא עוסק בסימפטומים ומטרתו אינה לפתור בעיות, אלא לגעת בנפש באופן עמוק יותר.

מעבר לעוגן התיאורטי שניתן בקורס, ההתנסות החווייתית חיזקה את אמונתי בכלי של המשחק החופשי. החוויה שעברתי בקורס הייתה חזקה, ולמעשה אחת ההתנסויות האפקטיביות ביותר בדינמיקה קבוצתית שבהן זכיתי במסגרת השתלמויות.

החיבור לדמות דמיונית בתוך משחק חופשי אפשר לי חופש לבטא חלקים בתוכי שבדרך כלל אני נמנעת מלתת להם ביטוי בקבוצה. הרגשתי את ההשפעה של זה על התקשורת שלי עם אנשים, גם במסגרת הקורס וגם מעבר לו. בנוסף חוויתי חיבור לכוחות יצירתיים בתוכי, וחשתי שהחיבור שלי לעצמי ולחלק מהאנשים בקבוצה התחזק.

​

הרגשתי את השפעות הקורס גם בעבודתי, בעיקר עם ילדים שעוסקים במשחקי דמיון ומשחקי תפקידים. עודדתי את הילדים לפתח דמויות קבועות ולהעמיק בהן, וזה יצר תחושת עומק והמשכיות במפגשים. בהשראת הקורס חשתי שאני נותנת יותר חופש לעצמי ולילדים.

דבר נוסף שהיה משמעותי עבורי הוא תפיסת הרצפים ההתפתחותיים: הרעיון שבכל אדם יהיו תמיד שני הקטבים בכל רצף הוא מרתק ופוקח עיניים. זו נקודת מבט חדשה עבורי שאימצתי לא רק בהקשר המקצועי.

היה קורס נפלא. נהניתי מכל מפגש- מהמקום המיוחד, מהלימודים התיאורטיים של לילה, מהגישה המעניינת ופותחת האופקים, מהנשימות שעזרו לי לנוח ולשחרר, ועד המשחק עצמו, שממנו נהניתי מההתחלה ועד הסוף. הרבה זמן לא יצא לי לשחק ככה.

ההזדמנות להיות מישהו שהוא לא אני אבל גם מאוד אני - ומשהו שאני יכולה להיות - נרקמה לאט לאט ונהייתה כיפית ומשחררת. היה לי טוב לשים את דמות המטפלת שלי בצד ולהיות פשוט מישהו, משהו, לשחק דמות הזויה. זו הייתה חוויה משחררת ונהדרת. נזכרתי כמה כיף פשוט לשחק.

​

אני מרגישה ברת מזל גם להיחשף לגישה המיוחדת וגם לקחת חלק בהשתלמות ובמשחק המיוחד. זה עורר אצלי סקרנות ורצון ללמוד ולדעת עוד. הקורס ליווה אותי במהלך התקופה גם בחדר הטיפולים וגם ביומיום, כשנזכרתי בסיטואציה מהמשחק או בדבר שנאמר בלימוד התיאורטי.

היה מאוד מעניין עבורי לראות את התפתחות הדמות. הכבדות שחשתי בהתחלה התחברה לתחושת בדידות קשה, וממש מנעה ממני פיזית להגיע ולשקול אם להמשיך את ההשתלמות. בהמשך הבנתי שההתנגדות הזו יכולה ללמד אותי עוד משהו על עצמי, ובחרתי להמשיך.

אני בעיקר לוקחת איתי את עבודת הרצפים, שעניינה אותי מאוד. גם בתחילת הקורס, בתוך התחושה של הדמות הכבדה והמכוערת שסגרה עליי, יכולתי למצוא חופש: חופש להיות “לא יפה”, לא לדאוג למה יגידו, חופש לא להתחבר - וזה בסדר להיות כך במשחק. כאן מותר.

יכולתי להרגיש איך כשהדמות יוצאת מאזור הנוחות שלה ומתחברת עם עוד אנשים, היא מרגישה פתאום שייכת. משהו בדפוס הפנימי שלה  (או שלי) מתרכך ומקבל זווית אחרת. זה ממש ריגש אותי.

יצאתי מההשתלמות בהרגשה של סקרנות ותעוזה: לצאת גם אני מהאזורים הנוחים שלי, להעז יותר, ולהקשיב יותר למקום הילדי והיצרי שלי שאני לרוב נוטה להשתיק.