יחסו של דרידה כלפי השפה הוא בעל קווים משיקים ליחס הקואן לשפה. לפיו, השפה מאופיינת, באופן ברור ובלתי אפשרי להכחשה, באי-יציבות ובאי-בהירות לגבי למשמעותה. בגלל אי יציבות ואי בהירות אלה, שום שיטת ניתוח, לפי פילוסופיה או ביקורת, לא יכולה לטעון לסמכות בנוגע להבנתה. על כן הבנה או פרשנות היא פעולה חופשית, הדומה למשחק (כמו המשחק המילולי-היתולי של ג'ושו) יותר מאשר לניתוח ביקורתי, כפי שאנו מבינים בדרך כלל את המונח (דרידה, 1974).

הקואנים של הזן (או חידות הזן) מלאים ב"מלכודות שפתיות"; מטרן את התודה לאמן. הקואן הוא פרדוקס. הוא קורא תיגר על ההיגיון הרגיל שלנו. הוא נועד להרוס את הרגלי המחשבה המסתיירים שלנו, כך טוען הזן, את הטבענו האמיתי. כך מוציאים את הקואן מן הכוח אל הפועל את האינטואיציה היצירתית שלנו ומשחררים אותנו מהמושגים המוטעים שלוכדים אותנו בעולם של ההיגיון ושל השכל, מבחינת הזן עולם רוווי סבל (רז, 1995). אף שרוב הסיפורים והחידות ייראו לקורא חסרי שחר וחסרי טעם, מטרתם צלולה וברורה.

לחצו למעבר למאמר: