נחשפתי למודל לִילַה בהשתלמות לפני כמה שנים, מהר מאוד שקעתי במשחק והתמסרתי לתהליך.  כביבליותרפיסטית, הוקסמתי מסיפור העיירה שנבנה והתפתח ממפגש למפגש, ומהאיכויות המרפאות של המשחק עצמו.

המפגש עם לִילַה החזיר אותי להבנה עמוקה שאפשר, גם בתוך מערכת החינוך, לקדם תהליכים דינמיים. אפשר ואף רצוי לסמוך על התהליך ולאפשר למטופל למצוא את הדרך שלו.

השיטה עצמה מעניינת מאוד. ​אני מאמינה שקבלה של המטופל כפי שהוא, והעברת התחושה שסומכים עליו ונותנים לו להיות מי שהוא מבלי לנסות לתקן אותו, מאפשרות צמיחה.

​

בהשתלמות זו הבנתי שלפעמים “פחות זה יותר”: צריך פשוט לאפשר את המרחב הטיפולי המרפא, בלי להתערב ובלי לעשות הרבה; לתת למטופל להוביל בדרכו, ורק להיות שם - ללוות ולתת לו תחושה שרואים ומקבלים אותו.

מצאתי שהמודל מאוד מעניין: להיות דמות אחרת ועדיין אתה, להתבונן בתהליך האישי והקבוצתי, ולהכיר את עצמך דרך משחק דמיון ותפקידים.
 

הדבר המשמעותי שאני לוקחת זה לסגת מהצורך לדעת, לפרש ולהכניס למסגרת- ופשוט לתת מקום לתהליך הפנימי במשחק. 
 

ההתבוננות בגישה שמשחק הוא המרפא ותפקידנו לתת מקום לריפוי - נוטעת בי אופטימיות לגבי התהליך הטיפולי ולגבי הכוח של הלקוח לרפא את עצמו.

ההתנסות בלִילַה הייתה עוצמתית עבורי - בהדרגה אפשרתי לעצמי לשקוע במשחק. אז גם הבנתי עד כמה בחירת הייצגן שלי, שלכאורה הייתה מקרית, הגיעה ממעמקי התודעה והנפש. הרגשתי שהייצגן שלי רוקם עור וגידים ונקשרתי אליו יותר ויותר ממפגש למפגש.

התהליך הקבוצתי היה מעניין. בדיעבד התברר לי שהייצגן שלי בוחר באותם דפוסי התקשרות שמוכרים לי מעצמי.

תודה על ההזדמנות ועל הזכות להכיר את עצמי עוד קצת וללמוד דרכים נוספות לעבודה רגשית במרחב בטוח ומוגן עם מטופליי.