נושא מאמר זה הוא בחינת סוגיית חרות האדם בטיפול העושה שימוש במשחק. ההתייחסות לנושא נעשית מתוך אנלוגיה של נקודת מבט פרש, בין טקסטים טיפוליים וטקסטים ספרותיים. ההתמודדות עם החומר המתאים על ידי בחינת תחומים פילוסופיות ופסיכואנליטית, כאשר במרכז הדיון עומדת מערכת היחסים העשירה בין מטופלים, קרי מחבר הטקסט, ובין פרשן, קריקטור. שאלת המאמר הינה: מהי חירות האדם המשחק בטיפול? שאלות רלוונטיות נוספות הנן: מהו הקשר בין הבנת טקסט טיפולי בכוונת מחברו? האם המחבר/המטפל למודעות המשמעויות של יצירתו, או האם מיטיב הפרשן/רופא להבינן? האם נושא הטקסט משמעות אחת, ששומה לפענחה או לשחזרה, או שמא משמעויותיו כמספר המטפלים?

​

במאמר זה הנני מנסה לברר אילו תובנות יכולות לצמוח בתחום החירות האדם המשחק בטיפול מתוך השוואה בין משנתו של הפילוסוף גיאורג גאדאמר על משנתו של האנליטיקאי דונלד ויניקוט. תהליך ההשוואה יעשה באמצעות הצגתו של פוקו (2002), תוך מתן הסבר לבחירה במונחים אלו כמתודה רלוונטית לבחינת חירויות האדם המשחק.

​

מסקנות המאמרות לשלוש נקודות העלולות למנוע חירות: (1) ניסיון להשתמש בביוגרפיה של המטופל כדי לחבר בין טקסטים שהוא מעלה בטיפול; (2) התעלמות ממבנה הטקסט ותנאים המאפשרים למטופל להגיע להבנה בכוחות עצמו; (3) ניסיון להגיע להבנה סופית של משמעות הטקסטים של המטופל העולים בטיפול. לבסוף תנתן וחודש של קונספט המשחק בטיפול המתתייחסת לחירות האדם המשחק והמרחב המעברי יוגדר כמרחב אלתאי (Aletheic).

מילות מפתח: חירות, משחק, תרפיה, פסיכואנליזה, הרמנויטיקה

​

​

• לקריאת המאמר:

​

​

​

​

​

​

​

​

​